Petits entretiens autour de Chris Marker – ראיונות קצרים סביב כריס מרקר

Chris Marker is a pure soul.

Jonas Mekas
© Portrait of Chris Marker : Wim Wenders.

Ces mots pour Chris Marker – ce mystère, ce bricoleur génial qui évitait les entretiens et préférait laisser parler les images.

המילים האלה לכריס מרקר – התעלומה הזו, האיש שידו בכול. האיש שנמנע מראיונות ובחר לאפשר לתמונות לדבר

Nous sommes heureux de publier cette série de petits entretiens, en français et en hébreu, autour de Chris Marker, avec quelques passionnés de son œuvre cinématographique, que nous remercions vivement.

אנו שמחים לפרסם סדרת ראיונות קצרים בצרפתית ובעברית, סביב כריס מרקר. משתתפים כמה וכמה חובבי עבודתו הקולנועית , להם אנו מודים בחום

Petit entretien avec Caroline, avocate en France, passionnée par le travail de Chris Marker

Comment avez-vous découvert les films de Chris Marker ? J’ai découvert Chris Marker tardivement. Il faut reconnaître que dire de lui qu’il serait « le plus connu des cinéastes inconnus » n’est pas dénué de vérité. J’aurais adoré le découvrir par hasard dans une salle de cinéma mais je n’ai pas eu cette chance. C’est ma rencontre avec mon compagnon, qui était déjà un grand passionné, qui m’a permis de découvrir son monde.

Qu’est-ce qui vous plaît dans son travail ? En quoi ses films sortent-ils du lot, selon vous ? Ce qui me plaît ce sont moins ses photos des gens du monde, qui demeurent toutefois fabuleuses de sincérité et de naturelles, que ses écrits tellement drôles parfois qui révèlent un esprit humble, curieux et toujours en quête de savoir. Ses films sont d’une grande humanité. Les cadrages de photographe et surtout la captation de certains regards sont particulièrement troublants.

Quel est votre film préféré de Chris Marker et pourquoi ? C’est un peu dur de répondre à cette question. Je dirais « Sans Soleil » car d’abord c’est le premier film que j’ai vu de lui et j’ai adoré sa façon de filmer et le montage en rapport au texte, sa façon de décrire et de filmer le regard d’une femme capté en un centième de seconde.

Qu’est-ce que le cinéma de Chris Marker a apporté au cinéma français ou même mondial d’après vous ? Je ne suis pas une spécialiste mais j’ai l’impression qu’il a beaucoup influencé le cinéma militant. Son cinéma demeure pour moi, néanmoins, à part et un peu « hors du commun ». Je n’ai pas vraiment retrouvé son style ailleurs.

Quelle relation Chris Marker entretenait-il avec l’écriture et qu’est-ce qui vous plaît dans ses textes ? J’apprécie énormément la poésie de Chris Marker. C’est très amusant notamment de découvrir les mots qu’il peut inventer, comme le terme « Dépays ». C’est un merveilleux néologisme qui décrit particulièrement bien le sentiment ressenti dans cette partie du monde (le Japon).

Au vu de ce que vous partagez généreusement à son sujet sur les réseaux sociaux, vous semblez passionnée par l’œuvre de Chris Marker, alors que vous ne travaillez pas dans le milieu du cinéma, de la recherche cinématographique ou du journalisme. En quoi a-t-elle influencé votre façon de penser, de voir le monde ? Je dirai simplement que Chris Marker a développé mon sens de l’observation, amplifié la qualité de mon écoute.

ראיון עם קרולין, עורכת דין בצרפת הנלהבת מעבודתו של כריס מרקר

איך גילית את סרטיו של כריס מרקר? גיליתי את כריס מרקר מאוחר מאוד. אומרים שהוא « הידוע ביותר מבין יוצרי קולנוע לא ידועים » וטמון בזה הרבה מהאמת. הייתי מעדיפה לגלות אותו במקרה בבית קולנוע, למרבה הצער הסיכוי הזה לא ניתן לי. גיליתי את סרטיו בזכות בן זוגי, שהוא מעריץ גדול של כריס מרקר

מה את אוהבת בעבודה שלו? במה הסרטים שלו לדעתך, יוצאי דופן? הטקסטים שלו, הם כל כך מצחיקים לפעמים, והם חושפים רוחו הצנועה. אפשר להרגיש את הסקרנות התמידית שלו והחיפוש אחר ידע. התצלומים של אנשים בעולם, מושכים אותי פחות, למרות שהם נהדרים ומלאים כנות וטבעיות. סרטיו ניחנים באנושיות רבה. יש לו את היכולת, בעזרת המצלמה, לתפוס מבטים מרגשים במיוחד

מהו סרט כריס מרקר המועדף עליך ולמה? קצת קשה לענות על השאלה הזו. הייתי אומרת « ללא שמש » אולי כי זה היה הסרט הראשון שלו שצפיתי בו. אהבתי את האופן שהוא משתמש במצלמה ואת העריכה השוזרת את הטקסט לתמונה. אהבתי את הדרך שלו לתאר ולצלם את מבטה של אישה שנלכדה במאית שנייה

מה לדעתך הקולנוע של כריס מרקר הביא לקולנוע הצרפתי או אפילו לקולנוע העולמי? אני לא מומחית, אבל יש לי את התחושה שהוא השפיע רבות על הקולנוע האקטיביסטי. אבל הקולנוע שלו נשאר מבחינתי מנותק מזרם קולנועי וקצת « יוצאת דופן ». לא מצאתי את הסגנון שלו בסרטים אחרים

איך כריס מרקר התייחס לכתיבה ומה את אוהבת בטקסטים שלו? אני מאוד מעריכה את השירה של כריס מרקר. זה כיף לגלות מילים שהוא יכול להמציא, כמו המונח ״לה דאפאיס״ זהו ניאולוגיזם נפלא שמתאר באופן מוצלח במיוחד את התחושה בחלק זה של העולם, יפן

את משתפת הרבה ממצאים בקבוצת הפייסבוק הציבורית על כריס מרקר. נראה שאת נלהבת מעבודתו, למרות שאת לא עובדת בקולנוע, במחקר קולנוע או בעיתונות. איך זה השפיע על דרך החשיבה והראייה שלך על העולם? הקולנוע של כריס מרקר פיתח את תחושת ההתבוננות שלי והגביר את איכות ההאזנה שלי. בעזרת הטקסטים שלו, הדימויים שלו והאנשים שאוהבים אותו, כריס מרקר גרם לי לגלות את פניהם של בני האדם

Petit entretien avec Matthias, ancien chercheur en études cinématographiques en France

Comment avez-vous découvert les films de Chris Marker ?  Je pense que comme pour beaucoup de monde, c’était avec son film le plus connu, « La Jetée » (1962). Film intemporel et fascinant qui cristallise l’essentiel de ses intérêts. C’est une bonne porte d’entrée pour son œuvre. Peu de cinéastes ont le mérite de s’inscrire dans l’histoire du cinéma mondial avec un seul court-métrage.

Qu’est-ce qui vous plaît dans son travail ? En quoi ses films sortent-ils du lot, selon vous ?  C’est cet art du montage qu’il maîtrise totalement ainsi que le questionnement du rapport aux images. Il y a également l’extrême cohérence de toute son oeuvre qui me touche beaucoup. Sur plus de 60 années de carrière, les résonances et occurrences ne s’arrêtent jamais.Ce qui distingue ses films, c’est la singularité de son regard, le traitement des sujets et événements qu’il aborde, ainsi que l’établissement d’une mythologie qui lui est propre, construite tout au long de sa vie.

Quel est votre film préféré de Chris Marker et pourquoi ?  « Le Tombeau d’Alexandre » (1993) : Film monumental et encyclopédique.  C’est un portrait et hommage pour son ami le cinéaste soviétique Alexandre Medvedkine. Je l’apprécie pour son sujet, un cinéaste obscur (bien moins connu que Sergueï M. Eisenstein et Dziga Vertov qui étaient ses contemporains) et le traitement qui en est fait, c’est-à-dire explorer presque un siècle de l’histoire d’un pays au travers de la vie et du destin d’un seul homme. Le développement est ahurissant, même après plus d’une dizaine de visionnages j’y apprends et découvre encore de nouvelles choses.

Qu’est-ce que le cinéma de Chris Marker a apporté au cinéma français ou même mondial d’après vous ?  Je pense que l’un de ses apports essentiels a été le rapport entre l’image et le commentaire. La triple séquence d’Iakoutsk dans son film « Lettre de Sibérie » (1957) est édifiante à ce sujet, mais pas seulement… Chez Marker l’image n’est pas une pure donnée illustrative du commentaire et le commentaire ne demeure pas un simple texte descriptif de l’image. L’image et le commentaire tiennent respectivement un discours qui leur est propre. C’est au croisement de la correspondance qu’entretiennent ces deux facteurs où le spectateur a toute sa place pour dialoguer, s’interroger et penser avec le film.

Quelle relation Chris Marker entretenait-il avec l’écriture et qu’est-ce qui vous plaît dans ses textes ?  L’écriture est fondamentale au sein de son oeuvre. Que ce soit son unique roman « Le Coeur net » (1949), son essai « Giraudoux par lui-même » (1952) ou tous les articles publiés dans divers revues (Esprit, Cahiers du cinéma, etc…). Ses commentaires sont éminemment littéraires, ils se lisent aussi bien qu’ils s’écoutent. D’ailleurs, certains de ses films, tels que « Lettres de Sibérie » (1957), « Sans Soleil » (1982) ou « Le Tombeau d’Alexandre » (1993), jouent sur le registre épistolaire. C’est important de le souligner car l’usage de ce type de forme accorde une totale liberté de ton et de style. Et bien sûr cette écriture s’inscrit dans un processus mémoriel et testimonial.

Vous avez été chercheur en études cinématographiques à l’université et vous connaissez très bien le cinéma de Chris Marker. En quoi a-t-il influencé votre façon de penser, de travailler ?  Je pense que Marker est un encouragement total au bricolage, la création et la réflexion. Il m’est d’une exemplarité certaine dans l’exigence avec moi-même au sein des travaux que je peux effectuer et entreprendre.

ראיון עם מתיאס, חוקר לשעבר בלימודי קולנוע בצרפת

איך גילית את סרטיו של כריס מרקר? אני חושב שבדומה לאנשים רבים, זה היה עם הסרט המפורסם ביותר שלו, ״המזח״ (1962). סרט מרתק, נצחי שמאגד ומגבש לכדי שיא את רוב תחומי העניין שלו. זו נקודת כניסה טובה לעבודה שלו. למעט יוצרי סרטים יש את הכשרון והיכולת להיכנס להיסטוריה בקולנוע העולמי עם סרט אחד קצר

מה אתה אוהב בעבודה שלו? במה הסרטים שלו בולטים, לטענתך? הוא שולט באופן מעורר השתאות באמנות העריכה, כמו גם היכולת והדרך שלו להטיל ספק ביחס לתמונות. וגם הקוהרנטיות החזקה מאוד של כל עבודתו נוגעת בי מאוד. לאורך יותר מ -60 שנות קריירה, התהודה וההתרחשויות בעבודותיו לעולם אינן נפסקות. מה שמייחד את סרטיו הוא הייחודיות של מבטו, הטיפול בנושאים ובאירועים אליהם הוא מתייחס, כמו גם הקמת מיתולוגיה פרטית, שנבנתה לאורך חייו

מהו סרט כריס מרקר המועדף עליך ולמה? ״קברו של אלכסנדר״ (1993) : סרט מונומנטלי ואנציקלופדי. זהו דיוקן ומחווה לחברו יוצר הסרט הסובייטי אלכסנדר מדבדקין. אני מעריך אותו על הבחירה במדבדקין, יוצר סרטים שכמעט ואינו מוכר)הרבה פחות ידוע מסרגיי אייזנשטיין ודזיגה ורטוב שהיו בני דורו( והטיפול שנעשה בו בסרט, כלומר לחקור כמעט מאה שנה את סיפורה של המדינה, דרך חייו וגורלו של אדם אחד. ההתפתחות בסרט היא מדהימה, גם אחרי יותר מעשר צפיות אני לומד ועדיין מגלה דברים חדשים

מה לדעתך הקולנוע של כריס מרקר הביא לקולנוע הצרפתי או אפילו לקולנוע העולמי? אני חושב שאחת התרומות המהותיות שלו הייתה היחסים בין תמונה לפרשנות. הרצף של יקוצק בסרטו ״מכתבים מסיביר״ (1957), שחוזר על עצמו שלוש פעמים (אך עם הערות שונות), הוא למופת, אך לא רק … אצל מרקר התמונה איננה רק המחשה של התגובה והתגובה איננה רק טקסט שמתאר את התמונה. התמונה והפרשנות בהתאמה, מקיימות שיח משלהן. בצומת הדרכים הזה, לצופה יש את היכולת לקיים דיאלוג, לחקור ולחשוב עם הסרט

איך כריס מרקר התייחס לכתיבה ומה אתה אוהב ב טקסטים שלו? הכתיבה היא הבסיס בעבודתו. אנו רואים זאת למשל ברומן היחיד שלו ״לב טהור״ (1949), בחיבורו ״ז’יראדו בעצמו״ (1952), ובכל המאמרים שלו שפורסמו בכתבי עת שונים, כמו ״אספרי״ ו ״מחברות קולנוע », וכו ‘. הערותיו הן ספרותיות ביותר, ניתן לקרוא אותן ולהקשיב להן. חוץ מזה, כמה מסרטיו, כמו ״מכתבים מסיביר״ (1957), ״ללא שמש״ (1982) או ״קברו של אלכסנדר״ (1993), משחקים בז’אנר האפיסטולארי. חשוב להדגיש זאת מכיוון שהשימוש בצורה מסוג זה מעניק חופש מוחלט של הטון והסגנון. וכמובן שכתיבה זו היא חלק מתהליך של זיכרון והמלצה

היית חוקר לימודי קולנוע באוניברסיטה ואתה מכיר היטב את הקולנוע של כריס מרקר. איך זה השפיע על צורת החשיבה והעבודה שלך? אני חושב שהקולנוע של כריס מרקר הוא עידוד נלהב לניסויים. יצירה והשתקפות. עבורי ועבור העבודה שאני רוצה לבצע, הוא בהחלט דוגמה לדרישות שאתה יכול להציג לעצמך

Chris Marker, « Si j’avais quatre dromadaires » (1966)
© Iskra / Les Mutins de Pangée

Petit entretien avec Stéphane, marin dans la Marine Marchande et passionné par les films de Chris Marker

Comment avez-vous découvert les films de Chris Marker ? Dans les années 90 une amie vidéaste m’a montré les films de Marker, je n’en connaissais rien. Il est si facile de faire découvrir Marker à la personne que l’on aime. Facile et sans noblesse : « Regarde ce que j’aime ! Cette personne c’est un peu moi, puisque je l’aime… » Qui rougirait d’avoir un peu de Marker en lui ? Aucune amoureuse, aucun amoureux.

Qu’est-ce qui vous plaît dans son travail ? En quoi ses films sortent-ils du lot, selon vous ? Je ne voudrais pas connaître les réponses à ces questions.

Quel est votre film préféré de Chris Marker et pourquoi ? « Le tombeau d’Alexandre » pour son texte, je dirais presque pour son livret.

Qu’est-ce que le cinéma de Chris Marker a apporté au cinéma français ou même mondial d’après vous ? Plein de cinéastes…

Quelle relation Chris Marker entretenait-il avec l’écriture et qu’est-ce qui vous plaît dans ses textes ? Bien malin celui qui connaît Marker, bien idiot celui qui dit le connaître.Pour l’autre question… difficile de répondre en quelques mots ; il serait presque plus simple de n’utiliser que les siens, de les laisser parler d’eux-mêmes et de lui, même.Mais, en vrac, sans toise de priorité ou contrainte exhaustive : voyages, poésie, humour, surréalisme, liberté d’esprit,… les surprises !Les surprises, toutes seules, suffisent : il existe très peu de textes de Marker qui ne m’aient pas surpris. Je n’ai jamais su où j’allais et il n’était déjà plus là où il m’avait amené.Déjà parti… ailleurs et à suivre, forcément.

En quoi l’œuvre de Chris Marker a-t-elle influencé votre façon de penser, de voir le monde ?  Mettre les Chats au-dessus des humains sur l’échelle de Darwin, mettre les essais au-dessus des romans et la Poésie au-dessus de Tout… et essayer de mettre un peu d’humour dans l’ensemble.

ראיון עם סטפן, מלח על אוניה מסחרית ונלהב מסרטיו של כריס מרקר

איך גילית את סרטיו של כריס מרקר? בשנות ה -90 בת זוג, צלמת ווידיאו, חשפה בפני את הסרטים של מרקר, לא ידעתי עליהם דבר. קל להכיר למישהו שאתה אוהב את מרקר. היא אמרה בצניעות : « תראה מה אני אוהבת! האדם הזה חביב עלי, מכיוון שאני אוהבת אותו … « 
מי יסמיק שיש בתוכו קצת מרקר? אף מאהב, אף מאהבת

מה אתה אוהב בעבודה שלו? במה הסרטים שלו בולטים, לטענתך? לא הייתי רוצה לדעת את התשובות לשאלות אלה

מהו סרט כריס מרקר המועדף עליך ולמה? ״קברו של אלכסנדר״ (1993), בגלל הטקסט שלו, כמעט הייתי אומר בגלל הליברית שלו

מה לדעתך הקולנוע של כריס מרקר הביא לקולנוע הצרפתי או אפילו לקולנוע העולמי? הרבה יוצרי סרטים

איך כריס מרקר התייחס לכתיבה ומה אתה אוהב בטקסטים שלו? חכם מאוד מי שנהנה מהסרטים של כריס מרקר, טיפש מאוד זה שמתיימר להכיר אותו. לשאלה האחרת … קשה לענות בכמה מילים; זה יהיה יותר פשוט להשתמש ב מילים שלו, לתת להם לדבר. אשתמש במילים שלו בתפזורת, ללא מידה של עדיפות או אילוץ ממצה: מסעות, שירה, הומור, סוריאליזם, נפש חופשית … הפתעות! יש מעט מאוד טקסטים של מרקר שלא הפתיעו אותי. מעולם לא ידעתי לאן אני הולך ובכל פעם שהרגשתי שהגעתי למקום מסוים הוא כבר לא היה בו וכמובן המשכתי ללכת אחריו, זה מאד מפתה

איך יצירות אמנות של כריס מרקר השפיע על דרך החשיבה והראייה שלך על העולם? בעובדה שהעמדתי את החתולים מעל לבני האדם בסולם האבולוציה של דרווין, שהעדפתי לקרוא מאמרים על פני רומנים, ושירה מעל הכול … והעובדה שאני מנסה הכניס קצת הומור לכל זה

© Nadia Boudissa

Petit entretien avec Quentin, documentaliste à Grenoble (France), une ville qui a été pionnière dans la mise sur pied de laboratoires cinématographiques d’artistes

Comment avez-vous découvert les films de Chris Marker ?  J’étais au milieu de mes années de lycée. En consultant un jour un blog qui recensait différents courts métrages, je suis tombé sur La Jetée que j’ai tout de suite aimé en le trouvant très moderne. J’ai souhaité approfondir ce que j’avais vu et j’ai alors commencé à lire tout ce qui concernait l’oeuvre de Marker.

Qu’est-ce qui vous plaît dans son travail ? En quoi ses films sortent-ils du lot, selon vous ?  J’aime son audace d’avoir montré qu’il était possible de faire des films très personnels et en ayant toujours recours à une « pauvreté des moyens » (l’expression est de lui). Son travail dépasse aussi ses seules œuvres individuelles. Il a accompagné et soutenu le travail de beaucoup d’autres :  Patricio Guzmán, les groupes Medvedkine, William Klein… 

Quel est votre film préféré de Chris Marker et pourquoi ?  J’en ai deux : Si j’avais quatre dromadaires, film de 1966 qui utilise le même procédé que La Jetée, et Le Souvenir d’un avenir, c’est-à-dire l’image fixe, et qui pourtant est beaucoup moins connu. J’ignore pourquoi. Les images y sont belles. On y retrouve le talent de Chris Marker, qui savait traiter à la fois des grands mouvements du XXe siècle et de l’extrême singularité des personnes photographiées.   Le deuxième film est Le 20 heures dans les camps, court métrage tourné en vidéo qui suit des réfugiés bosniaques dans la conception d’un journal télévisé créé par eux-mêmes. C’est pour moi un exemple, pris dans l’histoire contemporaine, des ambitions que Marker avait pour le cinéma.

Qu’est-ce que le cinéma de Chris Marker a apporté au cinéma français ou même mondial d’après vous ?  La possibilité d’un cinéma fait en solitaire, avec peu de moyens, où il est possible d’aborder des sujets très différents et abordant des problèmes sociaux.

Quelle relation Chris Marker entretenait-il avec l’écriture et qu’est-ce qui vous plaît dans ses textes ?  Les commentaires des films de Chris Marker méritent d’être lus, même sans avoir vu tous ses films. Chris a écrit plusieurs articles dans la revue Esprit et un essai sur Jean Giraudoux avant de commencer à tourner des films.

En quoi l’œuvre de Chris Marker a-t-elle influencé votre façon de penser, de voir le monde ?  La possibilité de recourir au cinéma pour exprimer une multitude de choses et dans des directions très opposées : l’utilisation d’images fixes, ou animées (par exemple, Les Astronautes, avec Walerian Borowczyk en 1959), ou filmées ; les travaux solos ou collectifs (les magnifiques Cinétracts, aujourd’hui disponibles sur Internet, par exemple). L’ouverture à d’autres arts aussi (à la photographie pour Le Dépays), les pièces radiophoniques composées pour l’ORTF, ou encore le numérique, avec Immemory puis le site Gorgomancy.net.

Travaillez-vous dans le cinéma ? Non, je suis documentaliste dans une entreprise privée. J’ai la chance d’habiter une ville française, Grenoble, qui a été pionnière dans la mise sur pied de laboratoires cinématographiques d’artistes. Les « restes » aujourd’hui, c’est l’Atelier MTK à Grenoble et tout le réseau qui s’est constitué et qui s’appelle Filmlabs.

Il faut voir le film La Brûlure des mille soleils qui a été mise en ligne récemment sur  UbuWeb, et dont Chris Marker a fait le montage.

ראיון עם קוונטין, ספרן בגרנובל (צרפת), עיר חלוצה בהקמת מעבדות סרטי אמנים

איך גילית את סרטיו של כריס מרקר? באמצע שנות לימודי בתיכון, תוך כדי שוטטות בלוג המציג אוסף של סרטים קצרים, נתקלתי ב״המזח״ שאהבתי מיד, חשבתי שהסרט הזה הוא מאוד מודרני. רציתי להעמיק את חווית הצפייה והתחלתי לקרוא כל מה שמצאתי על עבודתו של מרקר

מה אתה אוהב בעבודה שלו? במה הסרטים שלו בולטים, לטענתך? אני אוהב את התעוזה שלו, הוא הראה שאפשר לעשות סרטים מאוד אישיים תוך שימוש ב »אמצעים גרועים » ( הביטוי הוא של מרקר). עבודתו כוללת לא רק את היצירות שלו. הוא ליווה ותמך בעבודתם של רבים אחרים: פטריסיו גוזמן, קבוצות מדבדקין, וויליאם קליין

מהו סרט כריס מרקר המועדף עליך ולמה? יש לי שניים: ״אם היו לי ארבעה גמלים״, סרט משנת 1966 ו ״זכרון העתיד״. שניהם משתמשים באותו תהליך כמו ״המזח״, כלומר בשניהם מרקר עושה שימוש בתמונת סטילס. הם פחות ידועים מ-״המזח״. אני לא יודע למה. התמונות שם יפות. אני מוצא שם את הכישרון הייחודי של כריס מרקר כבמאי. הוא ידע להתמודד גם עם תופעת התנועות הגדולות של המאה ה -20 וגם עם הסינגולריות הקיצונית של האנשים המצולמים.
הסרט השני הוא ״חדשות השעה 20:00 במחנות״. סרט קצר העוקב אחר פליטים בוסנים. הסרט צולם בסגנון מהדורת חדשות בטלוויזיה. כאשר הפליטים הם « החדשות ». מבחינתי זו דוגמה, הלקוחה מההיסטוריה העכשווית, המדגימה את השאיפות שהיו למרקר מהקולנוע

מה לדעתך הקולנוע של כריס מרקר הביא לקולנוע הצרפתי או אפילו לקולנוע העולמי? האפשרות ליצור קולנוע לבד, עם מעט אמצעים. קולנוע שבו ניתן להתמודד עם בעיות חברתיות ועם נושאים מגוונים שהציוויליזציה שופעת בהם

איך כריס מרקר התייחס לכתיבה ומה אתה אוהב בטקסטים שלו? את הטקסטים המופיעים בסרטיו של כריס מרקר כדאי לקרוא רק כטקסטים, ללא קשר לסרטים. כמו כן כריס מרקר כתב כמה מאמרים בכתב העת ״אספרי״ וספר עיון על ז’אן ג’יראודו לפני שהחל לצלם סרטים

איך יצירות אמנות של כריס מרקר השפיע על דרך החשיבה והראייה שלך על העולם? מרקר מציג את האפשרות להשתמש בקולנוע כדי להביע שפע של דברים ובכיוונים הפוכים מאוד: שימוש בתמונות סטילס, או באנימציה (למשל, ״האסטרונאוטים״, עם ולריאן בורובצ’יק בשנת 1959) עבודה בודדת או קבוצתית (ה״סינה-טראקטס״ המפוארים, שאפשר למצוא היום באינטרנט, למשל). פתיחות גם לאמנויות אחרות (לצילום עבור ״לה דאפאיס״), קטעי רדיו שהורכבו עבור המשרד השידור-טלוויזיה הצרפתי לשעבר, או אפילו דיגיטליים, עם ״יממורי״ ואז האתר ״גורגומנסי״

אתה עובד בקולנוע? לא, אני ספרן בגרנובל (צרפת), עיר חלוצה בהקמת מעבדות סרטי אמנים. מה שנשאר מהם כיום הוא ״אטליה מטק״ בגרנובל וכל הרשת שהוקמה בשם ״פילמלאבס״

מומלץ לצפות בסרט ״שריפת אלף השמש״ שהעלו לאחרונה ל-״אובו-ווב״ ושערך כריס מרקר

© Damon & Naomi

Interview de Claude Lanzmann, extraite de l’émission « Une vie, une œuvre » (par Matthieu Garrigou-Lagrange) : “Chris Marker (1921-2012)”, une émission de Virginie Bloch-Lainé et Christine Diger.

Virginie Bloch-Lainé : Claude Lanzmann, vous avez rencontré Chris Marker en 1958.

Claude Lanzmann : Vous démarrez sec.

VBL : Oui, vous avez rencontré Chris Marker en 1958.

CL : Ouais.

VBL : Et dans Le lièvre de Patagonie, vous racontez que vous le rencontrez à l’occasion d’un voyage en Corée du Nord et qu’au début c’est plus de l’hostilité que vous avez pour lui.

CL : Oui.

VBL : Parce qu’il a ce physique, cette mâchoire fermée ; il parle pas beaucoup.

CL : Il avait la mâchoire prognathe ; il parlait tout le temps entre ses dents. Puis j’en sais rien, moi ; je ne le connaissais pas du tout ; j’avais vu un ou deux films de lui. On était vraiment pas faits pour fonctionner ensemble. Bon… Mais il avait déjà été en Chine, l’année précédente, je crois, avec Armand Gatti, et c’est là où je l’ai connu pour la première fois.

On nous a emmenés à l’hôtel de Pyongyang et Chris a entrepris de tapisser tous les murs de sa propre chambre et le plafond également de comics américains, bon c’était… c’était son goût et c’était très surprenant quand même. Et oui alors on nous avait dit également d’emmener des cadeaux et chaque fois que nous visitions une usine il fallait procéder à l’échange de cadeaux. Nous on donnait nos minables cartes postales et Chris Marker donnait son « Giraudoux par lui-même » en français, qui était totalement incompréhensible pour n’importe quel Coréen, mais il donnait ça. C’était très marrant, très surprenant à observer.

Des comics… c’était un drôle de type… et d’ailleurs quand il était en Chine… bon nous on avait des adresses effroyablement longues et compliquées « aux bons soin de… ». Lui pas du tout. C’était « Chris Marker. Pékin » et ça arrivait, toujours. Il avait le sens de la gloire.

Et bon il m’agaçait beaucoup, il m’agaçait de plus en plus et il me le rendait bien parce que je ne me cachais pas. Et nous nous sommes retrouvés, dans le train Pyongyang – Moukden en Mandchourie, côte à côte, donc c’était difficile de s’ignorer complètement, mais enfin on ne se parlait guère.

Et nous arrivons à Shengyang (Moukden) et Chris informe toutes les autorités de la ville, du parti, etc… qu’il a fait un film l’année précédente et qu’il souhaite le leur montrer. Il avait fait un film qui s’appelle « Dimanche à Pékin », qui était un film sur ce que les Chinois, d’alors détestaient le plus au monde, à savoir la Chine du passé. Il montrait l’opéra de Pékin, il montrait des monuments que les Chinois n’avaient qu’une seule idée en tête, à savoir les détruire.

Et il avait un peu d’angoisse quand même. La projection a commencé. Silence de mort, pas une réaction, mais RIEN ! Pas un sourire, pas un rire, pas une protestation. Et ça s’est terminé, tout le monde s’est levé, ils ont foutu le camp, sans dire un mot.

Il était quand même touché là, j’ai commencé à avoir de l’amitié pour lui et il projetait de recommencer la même chose à Pékin, mais dans une salle beaucoup beaucoup plus vaste. Et je lui ai dit « Chris, je n’ai pas de conseil à te donner. Chris, à ta place si tu veux vraiment faire ce film, je m’abstiendrais, je ne le montrerais pas”. Il n’a pas voulu m’entendre, il n’a rien voulu savoir. Nous sommes partis pour Pékin et il a présenté son film et ça a été exactement la même chose, mais avec une exponentialité effrayante.

Donc il était très embêté, désespéré un peu. Moi, j’étais pas fou de ses films, je trouvais qu’on parlait trop dans ses films et que il faisait des jeux de mots, des plaisanteries ; c’était pas exactement ce que j’aimais, mais je ne dis pas qu’il était sans talent, il en avait beaucoup ; mais à l’époque je ne connaissais pas son talent… en tous cas, je n’avais pas essayé de le comprendre.

Et puis, nous sommes devenus amis, vraiment amis de la façon suivante : on s’est retrouvés tous les deux un jour au fond d’une grosse Zim Russe mais fabriquée en Chine, revenant d’une visite à la Grande Muraille. On était tous les deux au fond de cette voiture sans dire un mot, rien, c’était le crépuscule, on était fatigués et soudain j’entends la voix, des dents serrées de Chris, disant « Moi, j’adore la complicité ! » Et là il a arraché mon cœur. Je lui ai pris la main et nous sommes devenus amis et puis voilà. Je ne le connais pas plus, je ne l’ai pas revu et il est mort et ça m’a attristé.

VBL : Une fois que la glace était brisée, il parlait avec plus de chaleur ?

CL : Oui, je l’ai rencontré deux ou trois fois, il était très amical et moi aussi, mais enfin, c’est resté inscrit en moi.

VBL : … parce qu’il voulait pas qu’on le voie, il voulait pas qu’on voie sa photo, qu’on voie son visage, qu’on entende sa voix.

CL : Il voulait pas apparaître.

VBL : Oui.CL : Disons que c’était un excès absolu d’orgueil. Non mais c’était vraiment un type très bien, c’était pas un con, en aucun cas et il a fait des films très bons. J’ai vu très peu de films de lui. Non, non, je ne suis pas du tout un expert en Chris… Chrismarkerisme.

ראיון עם קלוד לנצמן ששודר בתכנית הרדיו של ״פראנס קולטור״: ״חיים, עבודה״

וירג’יני בלוך-ליינה: קלוד לנצמן, פגשת את כריס מרקר בשנת 1958

קלוד לנצמן: את מתחילה ישר לעניין

בלוך-ליינה: כן, פגשת את כריס מרקר בשנת 1958

לנצמן: כן

בלוך-ליינה: וב״הארנב מפטגוניה״ כתבת שפגשת אותו במשלחת אומנים שבקרה בצפון קוריאה ובהתחלה הרגשת יותר עוינות מאשר אהדה כלפיו

לנצמן: כן

בלוך-ליינה: בגלל שיש לו מבנה גוף זה, הלסת הסגורה הזו; הוא לא מדבר הרבה

לנצמן: היה לו לסת פרוגנטית ; הוא דיבר דרך שיניו כל הזמן. ו… לא יודע ; בכלל לא הכרתי אותו ; ראיתי סרט או שניים שלו. באמת לא נועדנו להסתדר. טוב … אבל הוא כבר היה בסין, בשנה הקודמת, אני מאמין, עם ארמנד גאטי, ושם בעצם פגשתי אותו לראשונה

הגענו לצפון קוריאה, מיד לקחו אותנו למלון בפיונגיאנג וכריס החליט לרפד את כל הקירות בחדרו וגם את התקרה בקומיקס אמריקאי, טוב זה היה … זה היה הטעם שלו ובכל מקרה היה מאוד מפתיע . אמרו לנו גם להביא מתנות ובכל פעם שביקרנו במפעל התבקשנו להחליף מתנות. מסרנו את הגלויות העלובות שלנו וכריס מרקר נתן את ספרו ״ז’יראדו בעצמו״ בצרפתית, שהיה לגמרי לא מובן לכל קוריאני, אבל הוא נתן את זה. זה היה מאוד מצחיק, מאוד מפתיע לראות

קומיקס … הוא היה בחור מוזר … וחוץ מזה כשהיה בסין … טוב, מסרו לנו כתובות ארוכות ומסובכות נורא « בטיפולו של … ». והוא בכלל לא נזקק להן. בשבילו זה היה « כריס מרקר. בייג’ינג » והדואר אליו תמיד הגיע. הייתה לו תחושת תהילה

ובכן, הוא הרגיז אותי מאוד, הוא הרגיז אותי יותר ויותר והוא התנקם בי כי לא הסתרתי את מה שהרגשתי. ואז ישבנו זה לצד זה ברכבת פיונגיאנג – מוקדן במנצ’וריה, כך שהיה קשה להתעלם זה מזה לחלוטין, אך כמעט ולא דיברנו בינינו

ואז אנחנו מגיעים לשנגיאנג מוקדן( וכריס מודיע לכל רשויות העיר והמפלגה וכו ‘ שעשה סרט בשנה הקודמת ורוצה להראות להם אותו. הוא עשה סרט בשם « יום ראשון בבייג’ינג », שהיה סרט על מה שהסינים שנאו אז הכי בעולם, כלומר סין של פעם. הוא הראה את האופרה של בייג’ינג, הוא הראה את האנדרטאות שהסינים רצו להרוס. הייתה לו תחושת חרדה קלה. ההקרנה החלה. דממת מוות, אין תגובה, אבל שום דבר! אין חיוך, אין צחוק, אין מחאה. וזה נגמר, כולם קמו, ויצאו בלי לומר מילה

באותו הרגע הוא התרגש. אז התחלתי להרגיש כלפיו ידידות. הוא תכנן לעשות את אותו הדבר שוב בבייג’ינג, אבל באולם הרבה יותר גדול. אמרתי לו, « כריס, אין לי שום עצה טובה לתת לך. אבל כריס, אם אתה באמת רוצה להקרין את הסרט הזה?, אני הייתי נמנע, לא הייתי מראה את זה ». הוא לא רצה להקשיב, לא רצה לשמוע כלום. עזבנו לבייג’ינג והוא הציג את הסרט שלו וזה היה בדיוק אותו דבר, אבל עם פרופורציות מפחידות

אז הוא היה נסער מאוד, ואפילו מעט נואש. אני לא השתגעתי מהסרטים שלו, לדעתי היו בהם יותר מדי דיבורים ומשחקי מילים, בדיחות; זה לא בדיוק מה שאהבתי, אבל אני לא אומר שהוא היה חסר כישרון, היה לו הרבה; אבל באותו זמן לא הכרתי בכישרון שלו … בכל מקרה לא ניסיתי להבין אותו

ואז, הפכנו לחברים, באמת חברים, ככה זה היה: יום אחד מצאנו את עצמנו יושבים ביחד במכונית צים רוסית גדולה, אבל שיוצרה בסין, זה היה בדרך חזרה מביקור בחומה הגדולה. שנינו ישבנו במכונית בלי לומר מילה, כלום. הערב ירד, דמדומים, היינו עייפים ופתאום אני שומע את קולו של כריס, מבעד לשיניו הקפוצות, אומר « אני, אני מאוד אוהב קשר בין אנשים !  » באותו רגע הוא קרע את ליבי. לקחתי את היד שלו והפכנו לחברים וזהו. אני לא מכיר אותו יותר מזה, לא ראיתי אותו שוב, הוא נפטר וזה העציב אותי

בלוך-ליינה: לאחר שהקרח נשבר הוא דיבר ביתר חום

לנצמן: כן, פגשתי אותו פעמיים-שלוש. הוא היה מאוד ידידותי וגם אני, אבל זה היכה בי

בלוך-ליינה: … בגלל שהוא לא רצה שנביט עליו. הוא לא רצה שנראה את התמונה שלו, שנראה את הפרצוף שלו, שנשמע את קולו

לנצמן: הוא לא רצה להופיע

בלוך-ליינה: כן

לנצמן: נניח שזה היה הכול מתוך עודף מוחלט של גאווה. אבל הוא באמת היה בחור טוב מאוד, הוא לא היה מטומטם בשום אופן והוא עשה כמה סרטים ממש טובים. ראיתי מעט מאוד סרטים שלו. לא, לא, אני בכלל לא מומחה בכריס … בכריסמסקריזם

© Roland Godefroy. Chris Marker : hommage graphique rue Courat, Paris XXe.

Rien ne distingue les souvenirs des autres moments : ce n’est que plus tard qu’ils se font reconnaître, à leurs cicatrices.

Chris Marker, La jetée (1962)

שום דבר לא מבדיל זיכרונות מרגעים אחרים: בעתיד הם יזוהו על ידי הצלקות

כריס מרקר, ״המזח״ (1962)

Commencez à saisir votre recherche ci-dessus et pressez Entrée pour rechercher. ESC pour annuler.