Biotope

ביוטופ

גָּדַלְתִּי בְּמִשְׁפַּחַת לֹא מְדַבְּרִים
בְּבַיִת שֶׁבּוֹ מְגַדְּלִים אֶת הַפָּנִים לָעֹבִי וְנוֹשְׂאִים
כְּמִכְסֶה, הַתָּוִים פּוֹנִים פְּנִימָה, עֵינַיִם מַבִּיטוֹת אֶל
סִדְקֵי הַקַּרְקֶפֶת, פֶּה לוֹעֵס אֶת חֲלַל הַלֶּסֶת,
אָזְנַיִם צוֹלְלוֹת, קוֹרְטֶקְס מִתְקַשֵּׁחַ וְקוֹפֵא
כְּמוֹ לִקְרַאת מִתְקָפָה. גָּדַלְתִּי בְּמִשְׁפַּחַת
אֵין תְּגוּבָה, קְלִפּוֹת פֶּקָאן מֻנָּחוֹת
עַל הַקַּרְנִיּוֹת, אֶת הַשָּׂפָה שׁוֹמְרִים
לְהִזְדַּמְּנֻיּוֹת אֲחֵרוֹת. מִלִּים מַצְמִיחוֹת גִּדּוּלִים,
עָלַיִךְ לִגְזֹם וּלְהַדְמִים אוֹ שֶׁהַשִּׁנַּיִם
יִנְשְׁכוּ מִבִּפְנִים. גָּדַלְתִּי בְּמִשְׁפַּחַת אֵין תְּנוּעָה
בְּבַיִת שֶׁבּוֹ בְּכָל קִיר מַמְתִּינָה לָךְ
סַפָּה יְשָׁנָה לִשְׁקֹעַ אֶל תּוֹכָהּ וְלִכְבֹּש אֶת פָּנַיִךְ
בַּמִּסְעָד לְתַרְדֶּמֶת דְּמוּמָה, אֲרֻכָּה,
עַד שֶׁהָעוֹר יִתְכַּסֶּה קַשְׂקַשִּׂים וְשִׁרְיוֹן
וּשְׁתִיקָה עֲמֻקָּה. גָּדַלְתִּי בְּמִשְׁפַּחַת לֹא זוֹכְרִים
אֵיךְ יָמִים עוֹבְרִים וְלֹא חוֹזְרִים לֹא
שׁוֹאֲלִים, לֹא מְשִׁיבִים, שׁוֹכְחִים,
שׁוֹכְחִים אֶת הַהַמְתָּנוֹת, אֶת הַמַּתָּנוֹת, שׁוֹכְחִים אֶת
עֵץ הַתַּפּוּחַ שׁוֹכְחִים אֶת הַמַּפְתְּחוֹת, שׁוֹכְחִים
אֶת הַסִּיר עַל הָאֵשׁ וְהָאֹכֶל נִשְׂרָף
הַסִּיר נִשְׂרָף אֲבָל הַבַּיִת לֹא נִשְׂרָף, הַבַּיִת
לֹא נִשְׂרַף עֲדַיִן

שירה סתיו

J’ai grandi dans une famille qui ne parle pas

dans une maison où les visages s’épaississent et sont portés

comme des couvercles, les traits tournés vers l’intérieur, les yeux fixant

les fissures du scalp, une bouche mâchant la cavité buccale,

les oreilles plongées dans la nuit, le cortex se figeant et se glaçant,

comme anticipant une attaque. J’ai grandi dans une famille

qui ne bronche pas, des coques de pacanes sur les cornées, la langue gardée

pour d’autres occasions. Des mots croissent,

que vous devez tailler et maîtriser, ou les dents

mordront de l’intérieur. J’ai grandi dans une famille qui ne bouge pas

dans une maison où contre chaque mur vous attend

un vieux canapé dans lequel sombrer, planter votre visage

dans son accoudoir pour un état végétatif interminable

jusqu’à ce que la peau se recouvre d’écailles et d’une armure

et d’un silence intense. J’ai grandi dans une famille qui ne se souvient pas

comment le temps passe et ne revient pas ne

pose pas de questions, ne répond pas, oublie,

oublie l’attente, les cadeaux, oublie

le pommier oublie les clefs, oublie

la casserole sur le feu et le repas a brûlé

la casserole a brûlé mais la maison n’a pas brûlé,

la maison n’a toujours pas brûlé.

Shira Stav (traduction : Sabine Huynh)