תמונה: סצנה מההפקה הראשונה של מחכים לגודו (פריז, 1953)
מכתב מאת סמואל בקט לרוג’ר בלין לאחר הבכורה של מחכים לגודו
אוסי 9/1/53
רוג’ר היקר
כל הכבוד לכולם. אני כל כך שמח מההצלחה שלכם
אל תכעס עלי שהסתלקתי, לא יכולתי לשאת את זה יותר
יש דבר אחד שמפריע לי, זה המכנסיים של טרגון. שאלתי את סוזן אם הם באמת נופלים, באופן טבעי. היא אמרה לי שהוא מחזיק אותם באמצע הדרך. אסור לו בהחלט לעשות את זה, זה הכי לא מתאים לסיטואציה. הראש שלו ממש לא שם באותו זמן, הוא אפילו לא שם לב שהם נופלים. לגבי הצחוקים, בעקבות נפילת המכנסיים המוחלטת, זה בהחלט לא יפגע בתמונה הסופית, הנוגעת ללב, אין ממש מה להתנגד להם, הם יהיו מאותו סוג כמו הצחוקים שקדמו להם. רוח ההצגה, ככל שיש לה רוח, היא ששום דבר אינו גרוטסקי יותר מהטרגי, וצריך לבטא את זה עד הסוף, ובעיקר בסוף. יש לי המון סיבות נוספות לרצות שלא יתעלמו מהמשחק, אבל אני שומר אותן לעצמי. פשוט תהיה נחמד ותשחזר את זה כמו שמצוין בטקסט, וכפי שתמיד התנהל במהלך חזרות, כלומר, המכנסיים חייבים ליפול לגמרי, עד סביב הקרסוליים. זה אולי נשמע לך מטופש, אבל בעיניי זה מאוד חשוב. כשראיתי אתכם בשבת האחרונה לאחר האירוע עם התופרת, חשבתי ששניכם מסכימים איתי בעניין זה, עזבתי מתוך ידיעה שהסצנה הזו תשוחק כפי שאני רואה אותה
בהצלחה ולחיצת יד ידידותית לכולם. // סמואל בקט (תרגום: סבין הוין וחגי ליניק)