Le 10 avril 1934 (…) La beauté convulsive
Le 10 avril 1934, en pleine « occultation » de Vénus par la lune (ce phénomène ne devait se produire qu’une seule fois dans l’année), je déjeunais dans un petit restaurant situé assez désagréablement à côté d’un cimetière. Il faut, pour s’y rendre, passer sans enthousiasme devant plusieurs étalages de fleurs. Ce jour-là le spectacle, au mur, d’une horloge vide de son cadran ne me paraissait pas non plus de très bon goût. Mais j’observais, n’ayant rien de mieux à faire, la vie charmante de ce lieu. Le soir le patron, « qui fait la cuisine », regagne son domicile à motocyclette. Les ouvriers semblent faire honneur à la nourriture. Le plongeur, vraiment très beau, d’aspect très intelligent, quitte quelquefois l’office pour discuter, le coude au comptoir, de choses apparemment sérieuses avec les clients. La servante est assez jolie : poétique plutôt. Le 10 avril au matin elle portait, sur un col blanc à pois espacés rouges fort en harmonie avec sa robe noire, une très fine chaîne retenant trois gouttes claires comme de pierre de lune, gouttes rondes sur lesquelles se détachait à la base un croissant de même substance, pareillement serti. J’appréciai, une fois de plus, infiniment, la coïncidence de ce bijou et de cette éclipse. Comme je cherchais à situer cette jeune femme, en la circonstance si bien inspirée, la voix du plongeur, soudain : « Ici, l’Ondine ! » et la réponse exquise, enfantine, à peine soupirée, parfaite : « Ah ! oui, on le fait ici, l’On dîne ! » Est-il plus touchante scène ? Je me le demandais le soir encore, en écoutant les artistes de l’Atelier massacrer une pièce de John Ford.
La beauté convulsive sera érotique-voilée, explosante-fixe, magique-circonstancielle ou ne sera pas.
André Breton
L’amour fou, Éditions Gallimard, 1937, pp. 24-26.
© 2019 חגי ליניק
בתאריך 10 לאפריל 1934 (…) היופי המרטיט
בתאריך 10 לאפריל 1934 באמצע ליקוי ירח, כאשר הכוכב ונוס הסתיר את הירח, זו תופעה המופיעה פעם בשנה, אכלתי צהריים במסעדה קטנה השוכנת לצערי סמוך לבית קברות. כדי להגיע לשם אתה חייב בחוסר חשק לצפות במפגן של הפרחים על הקברים. ביום המדובר ראיתי על הקיר את פני השעון. זה היה מראה לא נעים וחסר טעם, אבל בגלל שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות בחנתי במבט חד את הסביבה והבחנתי בחן השורר במקום הזה. בעליה של המסעדה טוען שהוא גם עומד ומבשל. הוא שב לבייתו בכל ערב רכוב על אופנוע. נראה לי שפועלי הבניין מעריכים את איכות האוכל. שוטף הכלים נאה עד מאד ועושה רושם אינטליגנטי. לפעמים הוא עוזב את העמדה שלו במטבח כדי לדבר. הוא מניח את מרפקו על הדלפק וכנראה מדבר עם הסועדים על נושאים רציניים. המלצרית דיי יפה. לייתר דיוק היא נראית פואטית. בבוקרו של התאריך 10 לאפריל היא לבשה שמלה בעלת צווארון לבן מנוקד נקודות אדומות ברווחים גדולים המותאם לשמלה השחורה. סביב צווארה, מעל הצווארון תלויה שרשרת דקיקה האוחזת תליון בעל שלושה אבנים. כל אבן עגולה ניראת כטיפה קפואה, כפני ירח. את האבנים מחבר ירח בצורת חרמש השוכב על גבו, הוא עשוי מאותו החומר של הטיפות. יכולתי להעריך את צרוף המקרים בין התכשיט לבין מראה ליקוי הירח ובה בעת ניסיתי להבין את מראה המלצרית אשר בנסיבות הקיימות היה לה את ההשראה לענוד על צווארה תכשיט הדומה לליקוי הירח. קולו של שוטף הכלים בקע מהמטבח. הוא קרא למלצרית ״בואי הנה אונדין, אוכלין״ ואונדין ענתה בקול מעודן, ילדותי, צלול וחרישי ״כן, זה מה שעושים כאן – אוכלין״ האם יכול להיות מחזה יותר נעים ומרגש מהמחזה המקרי שנפל בחיקי? את אותה שאלה שאלתי את עצמי כאשר הקשבתי לשחקנים בתיאטרון לאטאליה שהרסו במשחקם המגושם מחזה של ג׳ון פורד. היופי המרטיט הוא מתח, יחס ותנועה בין הארוטי למוסתר, בין ההתפוצצות לקבוע. קסם זריזות ידיים, טריק נסיבות. אם לא, היופי חסר. // אנדרה ברטון (תרגום: סבין הוין וחגי ליניק)
אהבה משוגעת, הוצאת גלימאר, 1937, עמ ‘. 24-26