Je ne crois plus aux mots des poèmes
Je ne crois plus aux mots des poèmes,
car ils ne soulèvent rien
et ne font rien.
Autrefois il y avait des poèmes qui envoyaient un guerrier se faire trouer la gueule,
mais la gueule trouée
le guerrier est mort,
et que lui restait-il de sa gloire à lui ?
Je veux dire de son transport ?
Rien.
Il était mort,
cela servait à éduquer dans les classes les cons et les fils de cons qui viendraient après lui et sont allés à de nouvelles guerres
atomiquement réglementées,
je
crois qu’il y a un état où le guerrier
la gueule trouée
et mort, reste là
il continue à se battre
et à avancer,
il n’est pas mort,
il avance pour l’éternité.
Mais
qui en voudrait
sauf moi ?
Et
moi, qu’il vienne celui qui me trouera la gueule
je l’attends.
Antonin Artaud (1947), Œuvres, Gallimard, Quarto, 2004, p. 1423.
(radioplay)
אינני מאמין עוד במילים של השירים
אינני מאמין עוד למילים של השירים
הן אינן מרימות אותך
ואינן עושות כלום
בעבר לשירים היה כוח לשלוח את הלוחם לשדה הקרב, שיירו עליו
אבל כדור בראש
הלוחם מת
?ומה נשאר לו מהכבוד שלו
?אניי מתכוון מההתלהבות שלו
.שום דבר
.הוא מת
הם השתמשו בו כדי לחנך את המטומטמים ובני המטומטמים, שהלכו להילחם במלחמות חדשות
שמתנהלות על ידי אטום
אני מאמין שיש רגע שבו הלוחם
כדור בראש
והוא מת, נשאר שם
וממשיך להילחם
ולהתקדם
הוא לא מת
.הוא מתקדם לנצח
אבל מי מעונין בו
?חוץ ממני
ואני מחכה למישהו שיבוא ויירה בי כדור בראש
אני מחכה לו
אנטונן ארטו (תרגום: סבין הוין וחגי ליניק)