En parlant d’Antonin Artaud, André Breton a dit, dans un entretien publié en 1952 :
« Peut-être était-il en plus grand conflit que nous tous avec la vie. Très beau, comme il était alors, en se déplaçant il entraînait avec lui un paysage de roman noir, tout transpercé d’éclairs. Il était possédé par une sorte de fureur qui n’épargnait pour ainsi dire aucune des institutions humaines, mais qui pouvait, à l’occasion, se résoudre en un rire où tout le défi de la jeunesse passait. N’empêche que cette fureur, par l’étonnante puissance de contagion dont elle disposait, a profondément influencé la démarche surréaliste. Elle nous a enjoints, autant que nous étions, de prendre véritablement tous nos risques, d’attaquer nous-mêmes sans retenue ce que nous ne pouvions souffrir ».
André Breton (1952 – republié dans André Breton, Manifestes du surréalisme, Paris, Gallimard folio, 1985)
ברטון על ארטו
אנדרה ברטון אמר על אנטונן ארטו, בראיון שפורסם ב -1952
אולי הוא היה מסוכסך עם החיים יותר מכולנו. הוא היה אז נאה מאוד וכשהוא זז הוא משך מאחוריו נוף של רומן עמוס צללים, מנוקב ברקים. הוא היה עטוף בזעם ולא סלח למוסדות האנושיים. אבל מדי פעם העניין הזה הפך לצחוק מלא התרסה צעירה. אף על פי כן, הזעם, משום שהוא היה מדבק בצורה מדהימה, השפיע עמוקות על הגישה הסוריאליסטית. הוא דרש שכולנו ניקח סיכונים ונלחם ללא כל איפוק בכל מה שאינו נסבל בעינינו. // אנדרה ברטון (תרגום: סבין הוין וחגי ליניק)