La jetée

Depuis un mois que j’habitais Honfleur, je n’avais pas encore vu la mer, car le médecin me faisait garder la chambre.

Mais hier soir, lassé d’un tel isolement, je construisis, profitant du brouillard, une jetée jusqu’à la mer.

Puis, tout au bout, laissant pendre mes jambes, je regardais la mer, sous moi, qui respirait profondément.

Un murmure vint de droite. C’était un homme assis comme moi, les jambes ballantes, et qui regardait la mer. « A présent, dit-il, que je suis vieux, je vais en retirer tout ce que j’y ai mis depuis des années. » Il se mit à tirer en se servant de poulies.

Et il sortit des richesses en abondance. Il en tirait des capitaines d’autres âges en grand uniforme, des caisses cloutées de toutes sortes de choses précieuses et des femmes habillées richement mais comme elles ne s’habillent plus. Et chaque être ou chaque chose qu’il amenait à la surface, il le regardait attentivement avec grand espoir, puis sans mot dire, tandis que son regard s’éteignait, il poussait ça derrière lui. Nous remplîmes ainsi toute l’estacade. Ce qu’il y avait, je ne m’en souviens pas au juste, car je n’ai pas de mémoire mais visiblement ce n’était pas satisfaisant, quelque chose en tout était perdu, qu’il espérait retrouver et qui s’était fané.

Alors, il se mit à rejeter tout à la mer.

Un long ruban ce qui tomba et qui, vous mouillant, vous glaçait.

Un dernier débris qu’il poussait l’entraîna lui-même.

Quant à moi, grelottant de fièvre, comment je pus regagner mon lit, je me le demande.

Henri Michaux

N.B. : « La jetée » d’Henri Michaux a été publié pour la première fois dans le recueil Mes propriétés (éditions J. O. Fourcade, 1929). Le cinéaste Chris Marker s’est inspiré de ce texte pour écrire son film La jetée (1962).

המזח

.חייתי בהונפלור חודש, הרופא הכריח אותי להישאר בחדר ועדיין לא ראיתי את הים

אבל אתמול בלילה, עייף מהבידוד שנכפה עלי, ניצלתי את הערפל כדי לבנות מזח אל הים. ואז, בקצה המזח, הנחתי לרגלי להתלות בחלל והבטתי מטה בים שנשם עמוק

מימין נשמע מלמול. זה היה גבר, רגליו מתנדנדות, והוא המָביט בים. עכשיו, הוא פלט, אני זקן, אני אקח את כל מה שהשקעתי בו שנים. הוא התחיל למשוך באמצעות גלגלות

הוא שלה שפע של עושר. הוא שלה קפיטנים במדים מלאים בגילאים שונים, ארגזים משובצים בכל מיני חפצים יקרי ערך ונשים לבושות בעושר, אבל בצורה שאינה נראית עוד. הוא הביט בתקווה גדולה בכל יצור או חפץ שגילה על פני השטח, ואז בלי לומר מילה, בעוד עיניו כבויות הוא דחף את זה מאחוריו. כך מילאנו את כל הדרגש. מה היה שם, אני לא זוכר בדיוק, כי אין לי זיכרון אבל ברור שזה לא היה מנחם, משהו שהוא קיווה למצוא ושהיה דהוי לא נמצא

אז הוא התחיל לזרוק את הכול לים

זה נפל בסרט נע ארוך מה שנפל וכשהשפריץ והרטיב אותך, הקפיא אותך

פסולת אחרונה שדחף גררה אותו יחד איתה

באשר לי, אני תוהה רועד מחום, איך אני יכולתי לחזור למיטה שלי

אנרי מישו (תרגום: סבין הוין וחגי ליניק)

המזח נכתב על ידי אנרי מישו ופורסם לראשונה באוסף המאפיינים שלי, 1929
הטקסט של הנרי מישו העניק השראה לקולנוען כריס מרקר לסרטו המזח, 1962