Du thé
J’ai peur que tu t’endormes avant moi,
peur de rester suspendue seule dans les ténèbres,
au crépuscule, sans même une étoile
j’ai peur que tu me quittes,
qu’une femme, dotée de savoir ou de seins
te prenne dans son giron sans que je puisse te sauver
ou qu’une femme au beau fessier (homme
à l’esprit pratique, raffiné, tu crois au fessier)
veuille s’asseoir avec toi, chez toi ou sur toi
ou alors
je te quitterai, le garde forestier
me trouvera, me soufflera des incantations
qui me feront partir
j’ai peur qu’après tout ce temps,
après la souffrance amère (temps stérile),
naisse de nous un enfant laid
j’ai peur qu’une grande guerre noircisse
le cœur, le sang, la peau,
que la mort règne
une petite guerre
j’ai peur de ne plus écrire,
les lettres moisiront au-dessus des nues,
tomberont les mots pas mûrs, l’arbre sera emporté
ou que l’encre sèche dans le dernier stylo,
je serai coincée avec un souvenir et pas de papier
ou avec du papier quadrillé
qu’on se retrouve dépourvus de travail et de
cachette, on sera blessés,
on perdra la vue, on se réveillera en pleurant j’ai
peur que tu meures, avant moi,
que mes tripes te soient révélées,
habillées en femme se tenant droite et seule
(c’est une voie cruelle, une voie sans issue
on pourrait peut-être, pour un bref instant,
savourer du thé et des biscuits).
Anat Levin (traduction : Sabine Huynh)
תה
,אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁתֵּרָדֵם לְפָנַי
שֶׁאֶשָּׁאֵר תְּלוּיָה לְבַד בָּעֲלָטָה
בַּדִּמְדּוּמִים וַאֲפִלּוּ לֹא כּוֹכָב
,אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁתַּעֲזֹב אוֹתִי
שֶׁאִשָּׁה עַתִּירַת יֶדַע אוֹ חָזֶה תְּפַתֶּה
אוֹתְךָ לִמְחוֹזוֹתֶיהָ וְלֹא אֵדַע אֵיךְ לְחַלֵּץ
אוֹ אִשָּׁה יְפַת יַשְׁבָן (אַתָּה אִישׁ
(מַעֲשִׂי, מְעֻדָּן, מַאֲמִין בְּיַשְׁבָן
תִּרְצֶה לָשֶׁבֶת אִתְּךָ, אֶצְלְךָ אוֹ עָלֶיךָ
אוֹ
שֶׁאֶעֱזֹב אוֹתְךָ, שֶׁשּׁוֹמֵר הַיְּעָרוֹת
,יִמְצָא אוֹתִי, שֶׁיִּלְחַשׁ לִי הִקָּסְמֻיּוֹת
שֶׁאֶהְיֶה צְרִיכָה לָלֶכֶת
,אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁאַחֲרֵי כָּל הַזְּמַן הַזֶּה
,אַחֲרֵי הַסֵּבֶל הַמַּר (הַזְּמַן הָעָקָר)
יִוָּלֵד לָנוּ בַּסּוֹף יֶלֶד מְכֹעָר
אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁמִּלְחָמָה גְּדוֹלָה תַּשְׁחִיר
,אֶת הַלֵּב, אֶת הַדָּם, אֶת הָעוֹר
שֶׁהַמָּוֶת יִשְׂרֹר אוֹ
מִלְחָמָה קְטַנָּה
,אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב עוֹד
,שֶׁיֵּרָקְבוּ הָאוֹתִיּוֹת בְּצַמְּרוֹת הָאֲוִיר
יִנְשְׁרוּ הַמִּלִּים בָּסְרִיּוֹת, יוּסַר הָעֵץ
,אוֹ שֶׁתִּיבַשׁ הַדְּיוֹ בָּעֵט הָאַחֲרוֹן
שֶׁאֶתָּקַע עִם זִכָּרוֹן וּבְלִי נְיָר
אוֹ עִם נְיָר שֶׁל מִשְׁבְּצוֹת
שֶׁנִּשָּׁאֵר בְּלִי עֲבוֹדָה וּבְלִי
,מָקוֹם לְהִסְתַּתֵּר, שֶׁנִּפָּצַע
שֶׁנִּתְעַוֵּר, שֶׁנִּתְעוֹרֵר בּוֹכִים אֲנִי
,פּוֹחֶדֶת שֶׁתָּמוּת, לְפָנַי
שֶׁכָּל מַה שֶּׁעֵירֹם בְּתוֹכִי לְפָנֶיךָ
יִתְלַבֵּשׁ לִכְדֵי אִשָּׁה זְקוּפָה וַעֲרִירִית
זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִית, דֶּרֶךְ בְּלִי פְּנִיּוֹת)
,אוּלַי, לְרֶגַע קָט
.(נִלְגֹּם תֵּה עִם עוּגִיּוֹת
ענת לוין